Skip navigation

אז הנושא הרבעוני של הקבא״ב הוא (בגדול) רשמים מעונת החורף שכמעט נגמרה. לכן החלטתי, גם אם קצת מאוחר, לחלוק מעט מההתרשמויות שלי מסדרות שהמשכתי מהעונה הקודמת וסדרות שצפיתי בהן/הדרפתי בעונה הזו.

נתחיל בסדרות שהמשיכו מהעונה הקודמת אותן המשכתי ונעבור הלאה לסדרות מהעונה.

Shigatsu wa Kimi ga Uso

20/22

שיגאטסו היא סדרה שמאוד התלהבתי ממנה אחרי הפרק הראשון שהיה לפני כמעט חצי שנה. במיוחד מהעובדה ששיר הפתיחה היה כל כך מוצלח, ההפקה הייתה נהדרת, הסטינג מאוד עניין אותי (מוזיקה) והעובדה שהיה הרבה כחול על המסך (כן אני יודע, יש לי בעיה).
לצערי ככל שהסדרה התקדמה כך הרגשתי פחות ופחות עניין בה. עד שהחלטתי, בשלב הרבה יותר מדי מאוחר, להדריפ אותה בפרק 20.
מבחינתי הבעיה העיקרית של שיגאטסו היא הכתיבה, היא הייתה מייגעת במיוחד. הטקסטים בין הדמויות פשוט לא אמינים. אני לא חושב שאנשים נורמטיביים מדברים או חושבים במטאפורות 90% מהזמן, ובטח לא ילדים בני 14. הדמויות הרגישו כמו קרטון לא אמיתי. המאבק של קוסיי באמא שלו נמשך ונמשך ונמשך…
מעבר לזה, גם העובדה שהדבר המרכזי החשוב בסדרה היה צפוי מהפרקים הראשונים רק המשיך לגרום לי לא לרצות לראות את זה. או שזה יסתיים מהר וימשיך הלאה או שזה לא יקרה בכלל, או שיציבו עובדות ויראו לנו איך הדמויות מתמודדות עם זה. בשביל מה לגרור?

אני יכול להמשיך ולדבר על הסדרה ולמה לא נהנתי ממנה, אבל חבל. הבה נעבור לדברים שמחים יותר!

Shirobako

23/24

שירובאקו היא אחת הסדרות שיותר נהנתי מהן בתקופה האחרונה. היא מתחילה דיי בבום – זורקים אותנו לעולם שרץ בקצב מהיר עם הרבה ז׳ארגון ודמויות שאנחנו לא ממש מכירים, אבל זה בסדר ונחמד. הדמויות מעניינות וחביבות והדברים שקורים בסדרה מעניינים.
לאחר כמה פרקים הסדרה לקחה צעד אחורה ונתנה לנו להכיר קצת את הדמויות וזה היה נהדר, מי יותר ומי פחות (כן טארו, אני מסתכל עליך).
דבר נוסף שאני מאוד אוהב בשירובאקו היא היותה ״מטא״ סדרה. מכיוון שזוהי אנימה העוקבת אחרי סטודיו להפקת אנימה, הסדרה סיפקה גם ערך מוסף לא קטן עבורי שהיה ללמוד קצת על תעשיית האנימה. אני מאוד אוהב יצירות מטא ובכלל יצירות על יצירה.
דבר נוסף שהיה מאוד מוצלח בה בעיני היה שהיא עוסקת באנשים מעט מבוגרים יותר מגיל תיכון אך עדיין בתחילת דרכם (בערך כמוני) וכך יכלתי להזדהות עימן הרבה יותר מהרבה סדרות אחרות בהן אני צופה. מה גם הרגשתי הקבלה רבה בין תעשיית האנימה לתעשיית התוכנה ויכלתי מאוד להזדהות עם הרבה מהדברים שהדמויות עושות והדילמות הניצבות מולן.

שירובאקו היא סדרה שנונה, מצחיקה ומעניינת. נשאר לי עוד פרק אחד לראות ואני מאוד אשמח אם תהיה עונה שניה.

Koufuku Graffiti

6/12

אני לא לגמרי יודע מה לחשוב על קופוקו גרפיטי. בינתיים צפיתי ב6 פרקים, בערך חצי מהסדרה.
מצד אחד, סדרה על בנות חמודות שמבשלות אוכל טעים, קונספט נהדר.
מצד שני, פורנו אוכל עם הרבה סרביס כשכל ביס נראה כאילו נטבל בריר לפני.
הדמויות חמודות, זה נכון. אך משהו לא מתחבר לי לגמרי בסדרה. יש הרבה יותר סרביס ממה שהייתי רוצה והבימוי הרבה יותר קיצוני משהייתי רוצה. ההתרחשויות הן בהרבה מקרים תירוצים כדי להראות מעין פורנו אוכל, ממנו יש המון.
אני לא בטוח. אנסה עוד ואראה.

 

Saenai Heroine no Sodatekata

10/12

סאה-קאנו היא עוד סדרה מעט שנויה במחלוקת אצלי, למרות שמצבה מעט טוב יותר מקופוקו.
מצד אחד, סדרה על יצירה – ועוד על יצירת משחקי ויז׳ואל נובל.
מצד שני, הרבה הארם ופאנסרביס.
ובכל זאת?
מבחינה ויז׳ואלית הסדרה נראת נהדר והדמויות דווקא דיי מוצלחות למרות שחלקן נופלות לטרופים טיפוסיים (ועל זה גם משחקת ומתבדחת הסדרה). בגדול, זה מרגיש כאילו מעין הארם עם טוויסט. האווירה שמתקבלת מיוצרי הסדרה היא לא של חוסר יכולת, נפילה לטרופים נפוצים כי היוצרים לא מספיק מוצלחים כדי להפיק מזה משהו טוב, אלא כוונה תחילה על מנת ליצור מימד מעט עמוק יותר כשצריך ולהשתעשע איתן כשצריך. הסדרה משחקת על הקרבה של הצופה לעולם של הדמויות בצורה מחוכמת, חבל שבחלק מהפרקים כל פריים שני הוא של ציצים.

 

Death Parade

4/12

 

דת׳ פארייד לא מצאה חן בעיניי יותר מדי. היא יותר טובה מסדרות לא טובות, אבל היא פשוט לא גרמה לי לרצות להמשיך לצפות בה. הסיפורים של כל הזוגות שבאים לקווינדקים לא כל כך מעניינים והדמויות עצמן גם לא כל כך מעניינות. כל המצבי הקיצון האלה שדקים מנסה להביא את הזוגות אליהן מוציאים מהם בעיקר גועליות המלווה בצעקות וכחכוחים לאורך הפרק, ובסופו של דבר כל פרק נסגר בהחלטה שרירותית ולא ברורה ע״י דמות שהיא בעיניי לא כל כך מעניינת. תטיל מטבע וזהו.
אחרי ארבעה פרקים לא מצאתי עניין בלהמשיך את הסדרה והדרפתי.
מה שכן, אחלה שיר פתיחה.

 

Rolling☆Girls

3/12

 

 

רולינג גירלז הרשימה אותי מאוד. החל בסאונדטראק אדיר המורכב מעיבודים של שירים של הבלו הארטס וכלה בסטינג מעניין ועיצוב ויז׳ואלי יוצא דופן.
מה שכן, היא טיפה כבדה ולכן לוקח לי קצת זמן לראות אותה, אבל אני בהחלט נהנה.

 

העונה הנוכחית על סף סיום והעונה החדשה כבר בפתח. יש כבר כמה סדרות שיצא לי לשים עליהן עין אז אני כבר מחכה. אביב שמח :)

את הטיול שלי ליפן עשיתי בספטמבר-אוקטובר 2012, לפני שנתיים. זה היה טיול של כחודש בסוף תקופת הקיץ-תחילת הסתיו. עדיין היה חם ובעיקר לח, אך הבנתי שאי אפשר לצפות למזל אוויר טוב יותר בתקופות אחרות של השנה. ביקרתי בעיקר בטוקיו, אוסאקה וקיוטו. במהלך הטיול פגשתי מספר חברים פה ושם אבל בגדול יצאתי אליו לבד.

יפן היא ארץ מאוד כיפית לחובבי אנימה, מנגה והתרבות היפנית.

אם מישהו שאינו חובב אנימה ואין לו קשר ליפן ישאל אותי אם כדאי לנסוע ליפן או מה יש לעשות ביפן, יהיה לי קשה לענות לו. לא מצאתי שם דברים יוצאי דופן במיוחד שכל אחד/ת חייב/ת לראות. מצד שני, לא טיילתי במקומות רבים ואין לי הרבה נסיון בארגון טיולים. מה שכן, למי שכן מתעניינ/ת בתרבות יפן, אנימה ומנגה, יש לי כמה דברים לספר:

Akihabara

הימים הראשונים שלי ביפן היו לא קלים. לא ידעתי בדיוק לאן ללכת, כאבו לי הרגליים, לא הכרתי את האזור ולא ממש היה לי עם מי לחלוק את חוויותי. אבל אחרי כמה ימים מתחילים להתרגל לסביבה ולאווירה. ביפן הרגשתי שונה מבארץ. אני לא חובב גדול של תרבות פופולארית ישראלית או מערבית, אני לא נוהג לצפות בטלוויזיה כי אין שם דברים שמעניינים אותי, או להאזין לרדיו כי לא מתנגנת שם מוזיקה שאני אוהב וכו׳. אבל ביפן, אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם, זה שאני כן חובב של התרבות הפופולארית ביפן. אני נכנס לחנות ספרים וברקע מתנגן שיר של ספיץ או באמפ אוף צ׳יקן. אני עומד בתחנת רכבת ורואה פרסומת של ניצ׳יג׳ו, הולך ברחוב ורואה פוסטר של מאדוקה והידמארי סקץ׳ מתנוסס מבניין גבוה, מדליק טלוויזיה ורואה קוקורו קונקט או גו. האווירה שם אחרת לחובבי תרבות יפן, אנימה ומנגה, תגלו שמלהסתובב ברחוב פתאום תוכלו להיתקל בתחביבים שלכם, בדברים שמעניינים אתכם. וזה משהו שלי, לכל הפחות, לא קורה בארץ.

חוויה נוספת ביפן היא האוכל, האוכל ביפן נהדר וזול. אז הנה כמה מאכלים שאני מאוד רוצה להמליץ עליהם. במקרה ואתם/ן ביפן, שווה לכם לנסות:
יאקיניקו-דון – אחד המאכלים העיקריים שנהגתי לאכול ביפן, בעיקר ברשת ענקית שנקראת יושינויה (סנסיי!). מדובר במנה של פרוסות דקות של בשר בקר עם בצל על מצע אורז. מנה מאוד זולה וטעימה. במיוחד עם מרק מיסו בצד. המנה, כולל המיסו, עלתה לי 480 יין.
קארי גיודון – גם ברשת יושינויה, קארי ובשר גיודון על מצע אורז.
סושי – כמובן. סושי ביפן יכול להיות מאוד יקר ומאוד זול. אני אכלתי בעיקר בקאיטן-זושי – מסעדות בו יושבים על מן בר-מסוע שכזה, ומנות סושי מסתובבות על המסוע. אפשר גם לבקש מהשפים שעומדים ומכינים את הסושי באמצע הבר מה שאתם/ן רוצים/ות מהתפריט, שמורכב בעיקר מניגירי (לפחות איפה שאני אכלתי). המחירים נעים במקומות כאלה, כמו בסושיה שבקומה השמינית שביודאבאשי אקיבה או בתחנת קיוטו, בין 100 יין ל500 יין למנה (שני ניגירי), וניתן להבדיל בין המחירים של כל מנה לפי הדוגמה שעל הצלחת עליה היא מוגשת. בתפריט יש פירוט של כל מנה וצלחת בד״כ.
סוקיאקי – אני אכלתי סוקיאקי בסגנון שאבו-שאבו בקומה השמינית של יודאבאשי אקיבה, לצערי חיכיתי ממש ליום האחרון עד שאכלתי שם וחבל, זו הייתה אחת הארוחות היותר טעימות שאכלתי. במסעדה אפשר להזמין כמות מסויימת של בשר (200 גרם למשל) המגיע ברצועות דקיקות לפני בישול, בופה אכלו כפי יכולתכם/ן המכיל אורז, אטריות (ממליץ מאוד לטעום מהאודון!) ירקות ועוד, שתיה חופשית במידה ואתה בוחרים לשלם סכום סמלי של כ100-200 יין, ושתי ביצים. בנוסף תקבלו מעין סיר עם מים רותחים ורוטב סוקיאקי בו תבשלו את הארוחה שלכם. מדובר בארוחה נהדרת ואחלה חוויה, ממליץ בחום.
קרפ – הקרפים ביפן שונים מהקרפים בארץ. יש מגוון גדול של דברים לשים בהם- פירות, קצפת, קאסטארפ, שוקולד, גלידה ועוד. אפשר למצוא הרבה כאלה בהאראג׳וקו והם עולים בסביבות ה300-500 יין. מאוד ממליץ לנסות.

יש עוד המון מאכלים טעימים לאכול ביפן אני מאוד מאוד ממליץ לנסות כל מני דברים. בנוסף יש לא מעט מסעדות בהן יש מודלים מפלסטיק של המנות שמוגשות במסעדה שנראים אמיתיים לגמרי. יש גם הרבה דברים מאוד טעימים וגם ארוחות לחימום במיקרו (שאפשר לחמם במקום) בקונביני שפזורים בכל מקום.

מבחינת תחבורה, התחבורה הציבורית ביפן מאוד מוצלחת, במיוחד בטוקיו. יצא לי בעיקר להסתובב על הקו ההיקפי של טוקיו (היאמאנוטה שמסומן בד״כ בצבע ירוק) שעובר ברוב התחנות המרכזיות בטוקיו ומגיע בערך כל שתי דקות (!). מחירי הכרטיסים נעים בין 120 יין ל280 יין אם זכרוני אינו מטעה אותי. עם חישוב פשוט רואים שאין ממש סיבה לקנות JR PASS, המקנה נסיעה חופשית לשבוע/שבועיים/שלושה בהרבה מאוד קווי רכבת ביפן – כולל השינקנסן, בשביל לנסוע בטוקיו וכי עלות הנסיעות לא תגיע לסכום שתוציאו על כרטיס כזה. מה שכן, שווה להוציא סויקה, שזה כרטיס הניתן להטענה ואפשר לשלם איתו בכל מני מקומות – גם בתחנת הרכבת.

כדי לחסוך קצת כסף, במקום לקחת את השינקאנסן מטוקיו לקנסאי ובחזרה, לקחתי אוטובוסי לילה וכך חסכתי גם בעלות הגבוה של נסיעה בשינקאנסן (למרות שבטח פספסתי חוויה בפני עצמה), וגם חסכתי בעלות הלינה של כל לילה. בכל מקרה, בערב בו הייתי צריך לקחת את האוטובוס חזרה לטוקיו הלכתי לסנטו, שכן הצ׳ק אאוט התבצע בצהריים ולא הייתה לי גישה למקלחת אחרת. זו הייתה חוויה דיי מעניינת ופתרון לא רע בכלל.

מבחינת הבדלי שפה, כמעט וכל האנשים שתיתקלו בהם לא ידעו אנגלית. אם אתם רוצים לשאול מישהו/י ברחוב משהו או להזמין אוכל במסעדה, כנראה שתצטרכו לדבר ביפנית. אז זה דווקא זמן טוב להתאמן קצת על היפנית שלכם/ן. למרות זאת, כמעט כל טוקיו משולטת באנגלית, אז מהבחינה הזאת לא תהיה בעיה.

יש הרבה איפה להסתובב ביפן כדי לצוד מרצ׳נדייס. בעיקר באקיהבארה, שזו כמעט עיר שלמה שמתעסקת בתחביב שלכם/ן. אפשר למצוא הרבה מאוד חנויות עם הרבה מאוד מרצ׳נדייס הכולל בלו-רייז, מוזיקה, פיגרים, דאקימאקורות ועוד.
יודאבאשי אקיבה – החנות שדיברתי עליה מקודם בהקשר של אוכל, היא מעין כלבו ענקי עם 8 קומות ובו כל טוב. יש שם בערך הכל.
בוק-אוף – מנגות, מוזיקה ומשחקים בזיל הזול. רק תזהרו שלא תקנו יותר מדי שהגלגל של המזוודה שלכם לא ישבר ותצטרכו לסחוב מזוודה עם איזה 7 קילו משקל עודף במעלי המדרגות בתחנות הרכבת כי אין בטוקיו הרבה נגישות לנכים.
סופמאפ – רשת של כמה חנויות באקיבה כשלכל אחת יש מן נושא משלה.

יש עוד הרבה חנויות לכל מני קהלי יעד. גדולות, כגון טורה נו אנה, מנדאראקה, דון קישוט ועוד ועוד, וקטנות – שאולי דווקא בהן תמצאו את הדברים שמעניינים אתכם/ן במחירים מוזלים. שווה לטייל ולהסתובב, בעיקר אם יש איזה משהו ספציפי שאתם/ן רוצים/ות ואז החיפוש הופך להרבה יותר מעניין.

ארקיידים זה גם מקום מעניין להסתובב בו. תגלו עד כמה תרבות הארקיידים גדולה ביפן. המחירים לסיבוב בכל מכונה דיי יקרים, אבל יש שם חלליות של ממש. ממכונות משחקים לזכייה בפרסים כמו פיגרים וכו׳ (זו תרמית אני אומר! תרמית!) עד משחקי DRR, מכונות למשחק מאג׳ונג והימורי סוסים. ואם במקרה אתם עם חברים, לכו ביחד לקאראוקה. אפשר להזמין חדר לפי שעה או להישאר כל הלילה (למרות שלא יצא לי לעשות את זה). יש כל מני שירים פופולארים ומאנימה בפלייליסט וכנראה שלא תמצאו מקומות אחרים בעולם עם מבחר כזה.

יש עוד הרבה מה לראות ביפן. גנים יפים, מבנים עתיקים, מקדשים, משחקי בייסבול, הרים גבוהים. ויש הרבה מה לחוות. אני מקווה שנהנתם/ן לקרוא ממה שרציתי לספר לכם/ן, אפילו שהתמקדתי בעיקר בדברים כלליים ופחות במקומות ואתרים קונקרטיים. אפשר למצוא שלל מקורות באינטרנט שיסבירו על יפן ועל מה לעשות בה, ואני רציתי לחלוק קצת מחוויותי הפחות קונקרטיות :)

אני מקווה שתהיה לי הזדמנות לבקר ביפן שוב בקרוב. הייתי רוצה קצת לצאת יותר מהקופסה ממה שעשיתי בפעם הקודמת. ללכת לטייל קצת על הרים (תודה, יאמה נו סוסומה), ללכת לאונסן, לאכול עוד הרבה דברים טעימים ולחוות יותר מחיי הלילה. הסיבה שאני רוצה לחזור ליפן היא לא בגלל שמצאתי שם אתרים מדהימים שאני חייב לראות, אלא בגלל שבתור אוטאקו, יש דברים שרק ביפן אני יכול לחוות.

 

ולבסוף: קצת תמונות


אני מקווה שתסלחו לי על הבלאגן בפוסט ועל טעויות דפוס, דקדוק ולשון. הפוסט הזה התארך לי מדי ופשוט לא היה לי כוח לעבור עליו. אשמח לשמוע תגובות, דעות, שאלות וטענות. לצערי הבלוג כרגע תחת מתקפת ספאם מתמשכת ואין לי גישה לדאטהבייס בשביל להתמודד עם זה. מקווה לפתור את זה בקרוב. אני מקווה שלכל הפחות בפוסט הזה לא תהיה הצפת בספאם ותוכלו לכתוב חופשי. מקסימום, תמיד אפשר לשלוח לי מייל

פוסט זה נכתב כחלק מהקבא״ב תחת הנושא השמיני – טיולים ליפן.

הנושא הרבעוני של הקבא"ב הוא 'קצת על הכותבים' ולי, בתור אדם שלא כל כך אוהב לדבר על עצמו, לא קל במיוחד לכתוב פוסט לנושא הזה. אבל בכל זאת אנסה ספר קצת על עצמי ועל מה אני אוהב בתחום.

היסטוריה

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, אני צופה באנימה באיזור העשר שנים. האנימה הראשונה שראיתי דרך האינטרנט הייתה 'רורוני קנשין' אותה בחרתי בקפידה מתוך רשימת סיקורים באתר אנימס עליו השלום. הכנס הראשון אליו הלכתי היה אנימה-קון הראשון ומאז הלכתי לעוד כמה וכמה כנסים, התנדבתי בכמה והרצאתי באחד <קישורית>.
אני דיי אוהב את הרעיון של כנסים. כנסים בגדול מאפשרים לנו להנות עם חברים מדברים שקשורים לתחומי עניין שאין להם מקום משלהם בחוץ, לקבל העשרה כלשהי ביחס לתחום שיכול להיות שלא היינו מכירים אחרת, בטח שלא בכזאת קלות, ולהכיר אנשים שיש להם עניין באותם תחומי עניין כמוך. למרות שלאחרונה לא הרגשתי שאני רוצה כל כך ללכת לכנסים ושאני לא מקבל את מה שהייתי רוצה לקבל מכנס, אני אוהב את הרעיון והייתי רוצה ללכת לאיזה כנס שיגרום לי לרצות ללכת אליו.

שגעונות וטעם אישי

האמת היא שאני לא צופה באנימה יותר מדי, בדרך כלל בכמה בודדות בעונה. לרוב יוצא שאני מסנן את הסדרות שאני רוצה לראות לפי התמונה במאל או אנידב, אם היא נראת לי מעניינת או לא. בחלק מהסדרות שלא עברו את הסינון הראשוני הזה אני צופה לאחר קבלת המלצות מאנשים מסוימים, וגם אז לא בטוח שאראה אותן. במיוחד קשה לי להמשיך לצפות בסדרה, מצויינת ככל שתהיה, אם היא לא מושכת אותי לצפות בה. ובמקרה והיא כן מעניינת אותי אני אשתדל להימנע מספויילרים הכי קטנים עליה: אשתדל לראות אותה מוקדם, לא אכנס לדיונים שמדברים עליה וכו'. אני מאוד רוצה לתת ליוצרים להראות לי את הסדרה בדיוק כמו שהם רוצים, בלי שאתערב באמצע ובלי שאדע דברים שאני לא צריך לדעת וכך לקבל את האימפקט שהם רצו להעביר לי.

השפעה

אם הייתי אומר שאני לא בנאדם מושפע, הייתי משקר. לאורך השנים יצא שעשיתי המון דברים בהשפעת אנימה ומנגה. יצא לי להכיר ולשחק במשחקים שונים שלא הייתי מגלה אילולא הייתי רואה סדרת אנימה עליהם (גו, בייסבול, מאג'ונג ועוד), רציתי לפתח ויז'ואל נובלז <קישורית לדוגמא> אחרי שראיתי 'ברוכים הבאים לNHK' ולפתח משחקי מחשב בכלל אחרי ששיחקתי בפיניקס רייט. חזרתי לנגן אחרי תקופת יובש אחרי שראיתי 'BECK' ועוד. בכלל, אחד הדברים שאני אוהב במיוחד באנימה ומנגה, זה שאפשר לקחת כל קונספט מעניין ולגרום לו לעבוד ולגרום לאנשים אחרים להתעניין בו, אם זה משחקי קלפים, ערבוב משקאות, הכנת לחם, למידה או שייט גונדולות, לאנימה ומנגה יש כוח שלא ראיתי במדיומים אחרים והם לא פוחדים להשתמש בו, ולכן אני מאוד נהנה ומחכה לסדרות חדשות, לראות אילו דברים חדשים אכיר ומה אלמד.

פילוסופיה בגרוש ואהבה לתחום

אבל אני חושב שהסיבה העיקרית שבגללה אני מתחבר יותר לאנימה מאשר לסדרות מערביות היא שבאנימה (שאני רואה, לכל הפחות) מראים הרבה יותר את הצדדים הטובים שבבני אדם בעוד שברוב הסדרות המערביות שיצא לי לראות הראו יותר את הצדדים ה"רעים" בבני אדם: משום מה מרגישים היוצרים של הסדרות המערביות שיצא לי לצפות בהן (במיוחד לאחרונה) שהם חייבים לדחוף לי סקס לא קשור, סקסיזם בכלל, שמוקיות ועוד ועוד, כדי לתת תחושה של "בגרות". (תראו איזה בוגרת הסדרה! יש שם סקס ודברים "אמיתיים"). לא תודה, אני מעדיף להישאר בעולם הדמיוני של סדרות כמו הידמארי סקץ', אריה, ברטנדר ועוד ועוד ועוד שלא גורמים לי לאבד תקווה במין האנושי.

בגלל שאלו מדיה כל כך מיוחדות הייתי רוצה להכיר יותר אנשים שחושבים כמוני בנושא, שנהנים להיחשף לדברים חדשים שכנראה לא היו מכירים בדרך אחרת, שמעדיפים את הצד הטוב באנושות על הצד הרע. ובגלל זה כנראה, אפילו שאני מרגיש מנותק כמעט ולחלוטין מהקהילה הישראלית אני בכל זאת מחפש איפה אני יכול לתרום.

חומריות


מבחינת מרצ'נדייס אין לי יותר מדי: כמה מנגות באנגלית שאני כבר לא קורא, כמה מנגות ביפנית שעוד לא הספקתי לקרוא, שני פוסטרים שטרם תליתי, OST אחד, כמה אלבומים של להקות יפניות, בלו ריי אחד, שני דיוידיים וכמה פיגרים. אוקיי, אולי יש לי קצת יותר מדי, אבל לא נורא.

 

סוף דבר

נגמרו לי הרעיונות על מה לכתוב, אז אני אסיים כאן. אני מקווה שלא חפרתי יותר מדי ואני מתנצל שדיברתי דיי בכלליות ולא יותר מדי על עצמי למרות הנושא. אני מקווה שבכל זאת תחליטו לכתוב לנושא הזה בקבא"ב, ואם זה יגיע אלי, אני מבטיח לקרוא.

אני לא באמת זוכר באיזו שנה נחשפתי לאנימה בפעם הראשונה, אני חושב שזה היה מתישהו בשנת 2003 כשחיפשתי על אנימה באינטרנט ומצאתי אתר בשם "אנימס" שהיו בו סיקורים של כל מני סדרות אנימה. אחרי התלבטויות רבות החלטתי לראות את הסדרה 'רורואני קנשין' ונדלקתי. לאחר מכן החלטתי להצטרף לפורום של אותו אתר שמצאתי בו היו עשרות הודעות ביום. לאחר זמן התחלתי ללכת למפגשים של אותו פורום ולהכיר אנשים חדשים. מתישהו באחד המפגשים סיפרו לי על פורום אנימה חדש שנפתח בשם אנימה4 והחלטתי לנסות להצטרף. האנשים נעמו לי והתחלתי להתחבר אליהם יותר. זו הייתה קהילה קטנה אך מגובשת. במקביל היו כל מני קהילות שונות שאת חלקן הכרתי בשם כמו תפוז, אנימנגה, אנימה אייאל ועוד.

מתישהו הפורומים התחילו להצטמצם, הפעילות ירדה, רבים נסגרו ובאלו שלא נסגרו כמעט ולא כותבים. הקהילה היחידה שאני מכיר שעדיין קצת פעילה היא אנימה-אייאל. אפילו לאחרונה שיחקתי במשחק נחמד שמנהלי הפורום הכינו בו צריך לנחש איזה דמות יש ליריב שלך. חבל שהוא לא הסתיים בצורה מסודרת.
ובכל זאת, קשה להגיד שכמות האנשים שצופים באנימה וקוראים מנגה ירדה, שכן מספר המבקרים בכנסים נמדד באלפים. אז שאלת מיליון הש"ח (או סתם שאלה שאני שואל את עצמי כבר כמה זמן)  היא איפה מסתובבת קהילת האנימה/מנגה הישראלית ברשת?

 

אחת הסיבות שהתחלנו את הקבא"ב היא כדי לנסות ולשלהב את קהילת האנימה ומנגה בדיונים מעמיקים בתחום ולספק מסגרת ופלטפורמה נוחה לאנשים שונים לפרסם את מחשבותיהם בנושאים שונים הקשורים למדיום וסביבתו. רצינו לראות אם יש אנשים שרוצים לכתוב ולדבר על אנימה ומנגה ברשת. לצערי הרב הפרויקט לא ממריא ופוסטים לא נכתבים. כבר לא כל כך קל למצוא אנשים שרוצים לכתוב על אנימה ומנגה באינטרנט וקשה לא פחות למצוא אנשים שיגיבו לאותם אנשים שכותבים על אנימה ומנגה.

ובעניין אחר, דומה אך שונה, אחד הרעיונות שנתתי כשכתבתי את הפוסט להצגת הנושא "הקהילה הישראלית" של הקבא"ב היה לכתוב על אירועים ופעילויות שהייתי רוצה לראות. אז אם אני כבר כותב, אוסיף קצת על משהו שהייתי רוצה לראות ולהשתתף בו:

הייתי רוצה לראות יותר פאנלים/דיונים בכנסים. למשל כאלה שיש להם נושא מסויים כמו, לא יודע, הסוף של אוונגליון או סדרת הספורט הטובה ביותר, ואולי להביא כמה אנשים מראש שיציגו את דעותיהם בנושא ולאפשר לקהל להשתתף ולהביע את דעתו בצורה מסודרת. אני חושב שאחד הדברים שיכולים להיות הכי נחמדים ומועילים בכנסים הם אשכרה לדבר עם אנשים שאתה לא מכיר על תחביב משותף ואני חושב שפאנלים/דיונים הם דרך מאוד נוחה לעשות זאת. לא צריך לגשת למישהו שאתה לא מכיר, לפצוח בשיחה ולקוות שאתם אוהבים את אותו הנושא. מי שמעניין אותו להתדיין על הסוף של אוונגליון או לשמוע אחרים מתדיינים על הנושא יגיע ומי שפחות, לא. ואחרי ששומעים קצת את דעותיהם של כמה אנשים יותר קל לגשת אליהם ולדבר איתם.

 

נכון לשעה זו אני היחיד שכתב על הנושא הזה לקבא"ב והייתי מאוד שמח לשמוע את דעותיהם של עוד אנשים אז אם יש לכם כוח ויש לכם מה להגיד, אל תתביישו!

פוסט זה נכתב במסגרת הנושא החודשי בקבא"ב: "הצגת המדיום לאנשים חדשים"

יצא לי לחשוב על הנושא הזה כמה פעמים אבל ליישם אותו מעט מאוד פעמים. אלו הם שני הסנט שלי בנושא:
בגדול, הצגת המדיום לאנשים שלא מכירים אותו הוא כמובן דבר מאוד אינדיווידואלי, הרי  שכמו שאני ואתם אוהבים נושאים שונים וסדרות שונות הרי שגם לאנשים שאנחנו רוצים לחשוף למדיום יש העדפות לז'אנרים ונושאים משלהם. ובכל זאת יש כמה דברים שאני הולך לפיהם כשאני חושב להמליץ על סדרה/סרט לאנשים אחרים:

1. כדאי שזה יהיה קצר
להרבה אנשים היום אין סבלנות לראות סדרה ארוכה או סדרה ש"משתפרת ככל שממשיכים". רושם ראשוני זה דבר חשוב. אם לסדרה לוקח 5 פרקים כדי להתחיל להיות טובה, גם אם היא טובה ממש, היא כנראה לא מתאימה למי שלא מכיר את המדיום, שיכול להיות שיוותר הרבה לפני. לכן אני נוטה להעדיף סרטים או OVA. למשל, 12 הממלכות היא אחת סדרות הפנטזיה היותר טובות שראיתי, אבל לא הייתי ממליץ את זה לחובב פנטזיה שלא מכיר את המדיום, פשוט כי לוקח לה הרבה זמן להיות ממש טובה וההתחלה לא קלה.

2. זה שאתם אוהבים את זה לא אומר שכולם אוהבים את זה/להתאים את התוכן לאנשים להם אתם ממליצים
הרבה פעמים אני נמנע מלהמליץ על סדרות שאני ממש אוהב מהידיעה שזה כנראה לא יתפוס את רוב האנשים, וזה בסדר. לפעמים דווקא הדברים שאתם לא אוהבים הם הדברים שמי שאתם ממליצים לו/לה ממש יאהב/תאהב.
צריך לדעת לבחור את התוכן בצורה שתתאים למי שאתם רוצים שיראה/תראה את הסדרה/סרט/משהו ולא לפי מה שאתם הייתם רוצים לראות.

3. לצאת מהמיינסטרים זה בסדר
כהמשך של 2, אנשים שונים אוהבים דברים שונים ואין סיבה להירתע ממה שמיינסטרים ומה שלא. פעם המלצתי למישהו לראות Golden Boy כאנימה ראשונה, והוא ממש אהב את זה. וזה נכון גם לגבי אנימה/מנגה, אני כמעט ולא מכיר אנשים שאוהבים מנגה יותר מאנימה, אבל יש כאלה. לפעמים אנשים שלא התחברו כל כך לאנימה יבלעו כרכים של מנגה בלי בעיה (אפילו זה קרה פעם עם אחותי!). בפוסט הזה ספציפית לא אדבר על מנגה, כי אני מכיר מעט מדי מכדי להמליץ לאחרים.

אז על מה בכל זאת הייתי ממליץ כדי להכיר למישהו/י את המדיום?

לחובבי האקשן, חרבות, סמוראים, ואלה שלא נרתעים מ"דם" (אולי אפילו מחפשים את זה?): חרבו של הזר זה אחלה סרט עם אנימציה וכוריאוגרפיה ממש יפה. בקלות הייתי ממליץ לחובבי האקשן למיניהם.

לאנשים עם רוח צעירה ו"נשית" (אני ממש מחפש מילה אחרת אבל לא מוצא): וויספר אוף דה הארט או הנערה שקפצה בזמן הם שני סרטים החביבים עלי במיוחד.

לחובבי ה"שונן" ופנטזיה/קסמים: ברייב סטורי.

ל"בוגרים": זמן חווה זה אחלה סרט לדעתי כדי לעשות רושם…

המכה השניה: לא פחות חשובה מ"המכה הראשונה", צריכה לבוא אחרי שה"מומלץ" ראה/ראתה את אשר המלצתם עליו ובא לבקש עוד. אפשר להתפרע יותר ולכוון לסדרות ארוכות יותר, סדרות שלמשל הייתי ממליץ עליהם במכה השניה הם שיקי, צ'יהאיהפורו, נאנה, בוקורה גה איתא, פלאנטס, קנשין (הOVA), טורהדורה, קלאנאד, שורה נו טוקי ועוד. כל אחת לפי טעמו של הצופה. אני בטוח שיהיה לכם כבר חוש טוב יותר במה מדובר אחרי הפעם הראשונה. לפעמים אפילו ניתן לתת לאדם כזה כמה אפשרויות ולבקש ממנו לבחור ביניהם.

צפייה נעימה!

מכיוון שהנושא לחודש אוקטובר של פרויקט "קואופרטיב בלוגי אנימה בישראל" הוא "ז'אנר אהוב עליכם וסדרות שמייצגות אותו" בפוסט הזה אני אכתוב על ז'אנר (או יותר נכון theme) הספורט באנימה ומנגה.

אם קראתם קצת בבלוג הזה בטח שמתם לב שאני חובב בייסבול וכתבתי על בייסבול באנימה ומנגה לא מעט. אך מה שאולי אתם לא יודעים (בעצם סביר להניח שהזכרתי את זה כבר) שהסיבה המרכזית שבגללה בכלל נחשפתי לספורט הזה והתחלתי להתעניין ולשחק בו (וכך גם מספר מחברי) היא אנימה. ספציפית מייג'ור ואואוקיקו פוריקבוטה.

אחד הדברים שאני אוהב באנימה ומנגה היא העובדה שאפשר לקחת כל נושא, לתפור לו איזה סיפור ולהפוך אותו למושך ומעניין, מאפיית לחם למשחקי קלפים ועד למיקרובים. לכן אפשר למצוא כל מני סדרות אנימה ומנגה ממש טובות שנושאים המרכזיים שלהן הם ענפי ספורט שונים ומשונים. אני מאוד אוהב לצפות בסדרות כאלה כי הן גם מכירות לי תחביב חדש, גם "מרעילות" אותי עליו וגם סתם כיף לי לצפות בהן והן מרגישות לי "לא מחייבות" ואפשר לצפות ולהנות מהן גם בלי להכיר בכלל את חוקי המשחק.

אך לפני שאני מתחיל לברבר ולברבר, אולי כדאי שאגדיר מהו ספורט בעיניי. ספורט בעיניי היא פעילות הדורשת מיומנות מסויימת שמטרתה השתתפות בתחרות, בבידור עצמי או בהנאה ודרכים אחרות. לכן אני מחשיב גם בייסבול, שחמט ודייג לדוגמא, כספורט. כדורגל ישראלי לדוגמא, על פי הגדרה זו, אינו ספורט (D:)

הייתי רוצה לספר טיפה על כמה סדרות וענפי הספורט שהן הכירו לי שחלקם גם הפכו לתחביב:

אואוקיקו פוריקבוטה (בקיצור, אואופורי או אואוקיקו) היא סדרת בייסבול מאוד אנושית ומציאותית. המשחקים מפורטים בצורה עמוקה ואינטיליגנטית ככה שממש אפשר להרגיש את המשחקים מקרוב, בין היתר הודות לעובדה שלמנגקה של הסדרה יש תואר בפסיכולוגיה עם התמחות בפסיכולוגיית ספורט וגם שיחקה בייסבול בצעירותה. כל קאסט הדמויות ולא רק הגיבור הראשי עמוק ואמין והאינטרקציה בין כולם מבוצעת בצורה מצויינת. ובנוסף היא גם נאמנה מאוד למנגה. אואופורי גרמה לי להכיר את המשחק יותר לעומק. למדתי על אסטרטגיה, פסיכולוגיה, טכניקות אימון שונות ועוד ועוד.
יצא לי לשחק בייסבול לשתי עונות במסגרת הליגה הישראלית. היה כיף ואני מקווה שאוכל לעשות זאת שוב בעתיד. מדי פעם יוצא שכמה חבר'ה מאיתנו מתארגנים ומשחקים בפארק הירקון, זה גם כיף ואני מקווה שיצא לי לעשות גם את זה שוב!

Hikaru no Go

היקארו נו גו שאני מאוד אוהב היא סדרה דיי מפורסמת שלקחה משחק לא כל כך פופולארי (משחק הלוח העתיק 'גו') וחשפה אותו לעולם. לאחר שידוריה נוצר בום ענק של שחקני גו מתחילים מכל העולם שהתחילו ללמוד ולשחק את המשחק. אני חושב שהיקארו נו גו היא הדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לתת לכוח שיש למדיום הזה.
גם אני התחלתי לשחק גו בעקבות היקארו נו גו. ולמרות לא שיחקתי מזמן מדי פעם אני צופה במשחקים, קורא קיפו ובודק מי מחזיק באיזה תואר. זה באמת משחק נחמד!

Akagi

Saki

אקאגי וסאקי הן שתי סדרות מאוד שונות אחת מהשניה שמדברות על נושא משותף: מאג'ונג. אקאגי מדברת על תקופה מוקדמת יותר בה מאג'ונג היה משחק הימורים נטו ומי שהיה משחק בו היו המאפיה. שם המשחק הוא על חיים ומוות. בסאקי מדובר על המשחק כספורט תחרותית של ממש בו ילדות בנות עשרה משחקות במסגרת טורנירים נגד עשרות בנות עשרה אחרות. לכל אחת טכניקה סודית ומיוחדת משלה. שתי הסדרות ממש טובות בעיניי וכל אחת מציגה את המשחק והמיינדסט של השחקנים בצורה אחרת. ממליץ.
פעם אני וחברי בעיקר שיחקנו באינטרנט, היום לשלושה מחברי יש סט מאג'ונג (לאחד מהם אפילו יותר מאחד) ויוצא שלפעמים אנחנו נפגשים ומשחקים שעות. זה משחק מאוד כיפי ואני ממליץ ללמוד ולשחק.
יש עוד הרבה סדרות אנימה/מנגה שהייתי רוצה לדבר עליהן, אבל אין לי כוח אז אני רק אזכיר חלק מהן:
Last Inning - מנגת בייסבול שבמרכזה איש מכירות שהופך למאמן קבוצת בייסבול בית ספרית שצריך בתום שנה להוביל את בית הספר לקושיאן. לאחר שיש קצת יותר הבנה באיך משחקים את המשחק הסדרה הזאת ממש טובה ואפשר ללמוד ממנה הרבה על בייסבול.
Chihayafuru - סדרה שלקחה משחק זכרון (בערך) של שירה יפנית קלאסית והפכה אותו לצפייה מומלצת לכל המשפחה.
Hajime no Ippo - סדרה על אגרוף שבעיני היא אחת הסדרות הטובות יותר שיצאו.
Free! - סדרה על שחייה. ממש נחמד!
Bamboo Blade - סדרה על קנדו. ממש ממש נחמד!

Yowamushi Pedal

מה צופן העתיד?
בעונה הנוכחית ישנן שתי סדרות ספורט חדשות: Daiya no Ace שהיא סדרה על בייסבול ו Yowamushi Pedal שהיא סדרה על רכיבה על אופניים. בינתיים יצאו רק שני פרקים לשתיהן אבל אני מאוד נהנתי ואני ממליץ לנסות. בנוסף יוצאת גם העונה השלישית להאג'ימה נו איפו שהזכרתי מקודם (אבל עוד לא סיימתי את העונה השנייה…).

אה, גם גיליתי שיש חוג בדמינטון קרוב לביתי, אולי אלך להירשם?

שלום לכולם,

כחלק מפרויקט חדש "קואופרטיב בלוגי אנימה בישראל" אני רוצה לכתוב על השנה שהייתה לי בהקשר של אנימה מנגה והמסביב. שזה הנושא החודשי של הפרויקט (“סיכום השנה (2013) בתחום האנימה המנגה וכל השאר, והציפיות שלכם לשנה הבאה.”), בין היתר בגלל שלא כתבתי פה בשנה האחרונה.

בשנה האחרונה קרו הרבה דברים, המשכתי לשנה שניה בתואר למדעי המחשב, הייתי ביפן, וגם יצא לי לראות אנימה ולקרוא קצת מנגה.

אז מה קרה השנה?

נתחיל בסדר כרונולוגי, בספטמבר הקודם יצאתי לטיול ביפן, לבד. היה טיול ממש כיף ויצא לי להגיע לטוקיו, אוסקה וקיוטומבחינה תיירותית, אני חושב שקיוטו הייתה המעניינת ביותר. היו בה מקדשים ומקומות תיירות אחרים שלא יצא לי להיתקל בכמותם באוסקה או טוקיו. גם האווירה הייתה שם מאוד מעניינת ויצא לי יותר ללכת שם ברגל aimlessly. אבל עדיין, המנה העיקרית בכל הטיול הזה הייתה טוקיו ובמיוחד אקיהבארה הצבעונית. יצא לי לחזור לאקיהבארה מספר גדול של פעמים ופשוט לבקר בחנויות ולראות כל מני דברים שקשורים לאנימה ומנגה: בלו-ריי/דיווידי, מוזיקה, מנגות, פיגרים, פוסטרים ועוד ועוד. אין כמו להכנס לחנות, לשמוע מוזיקה שאתה אוהב, לראות את הסדרה שאתה אוהב על המסך או פריוויוים של סדרות שעתידות לצאת בעונה הקרובה ולהסתכל על כל מני מרצ'נדייס של סדרות שאתה אוהב (וגם לא). ועדיין, ללכת לטייל באקיהבארה ללא מטרה מסויימת מספר רב של פעמים עדיין יכול להיות רפטטיבי מדי. כאשר הלכתי עם מטרה לחפש פיגרים ספציפיים, מנגות וכו', היה הרבה יותר מעניין.

תמונה של אקיהבארה

אקיהבארה

על יפן אני יכול לדבר עוד הרבה, אבל אני לא אעשה את זה, לפחות לא הפעם. במקום זאת אדבר על הסדרות שראיתי השנה (או לפחות על חלקן) ועל דברים נוספים שאני מצפה להם בשנה הקרובה.

אז מה יצא לי לראות (עד הסוףהשנה?

יורו יורי, קוקורו קונקט, סימפוגירטארי טארי, קוטואורה-סאן, קיי-און, פסיכופס, רובוטיקס;נוטס, גינגה אה קיקאוף, המהמר האגדי טצויה, צ'יהאיהפורו 2, גנשיקן, האטאראקו מאהו סאמה, קירה קירה ההופעהליטל וויץ' אקדמיה, זמן חוה, ילדי הזאב אמה ויוקי.

הרוב היה מאוד מוצלח, יורו יורי (שתי העונות) עשויות ממש בטוב טעם, הסדרה יושבת על בסיס חזק מאוד של דמויות מאוד יציבות, מגוונות, אמינות ועקביות ועדיין מצליחה בכל פרק להציג דברים חדשים ככה שהיא בכלל לא הייתה רפטטיבית ומאוד נחמדה. קוקורו קונקט התחילה נורא מוצלח אבל מתישהו הם התחילו ללעוס את כל הקטעים עם טאיצ'י יותר מדי, לא יודע למה הקלנגר הזה הפך פתאום לדמות הראשית, חבל. ועוד יותר חבל שהחליטו להוציא את ה"סוף" של הסדרה כ OVA. זה ממש טריק לא יפה לדעתי.

טארי טארי הייתה סדרה ממש טובה. היא לא עשתה יותר מדי, אבל מה שהיא עשתה היא עשתה ממש טוב. הדמויות היו בנויות ממש טוב והאינטראקציה ביניהן הייתה מאוד אמינה ומעניינת, ממש השקיעו על הפרטים הקטנים וזה היה מאוד מוצלח בעיני, בהחלט אחת הסדרות שאני יותר אוהב.

תמונה של טארי טארי

טארי טארי

פסיכופס – יותר מדי חורי עלילה וחוסר הגיון בבניית העולם, חבל.

רובוטיקס;נוטס – דווקא סדרה שחיכיתי לה וראיתי כמה טיזרים שלה ביפן אבל היא יצאה אחת הגרועות שראיתי. אין לי מושג מה הם חשבו לעצמם. אני מאוד שמח שכשהייתה לי את ההזדמנות לקנות את הויז'ואל נובל ביפן לא עשיתי זאת.

האטאראקו מאו סאמה – ארבעה פרקים מעולים ומאז התדרדרות. חבל.

קיי-און וקוטואורה סאן – היה טוב וטוב שהיה.

את המנגה של גנשיקן קראתי בעבר ולקראת תחילתה של גנשיקן נידאימה ראיתי את האנימה והיה סבבה. חבל אבל שהיא לא יצירה שלמה. גנשיקן נידאימה יצאה סדרה ממש לא לטעמי שבאמת אין לי מושג למה אני רואה אותה שבוע אחרי שבוע. הייתי מעדיף שישלימו את החלקים החסרים בגנשיקן המקורית מאשר שיעשו את נידאימה, אבל זה לא בשליטתי.

אני חושב שאני אעצור כאן. היו דברים נוספים שראיתי השונה והדרפתי כמו כפית הכסף שהיה מגורבב (למרות שדיי ציפיתי לזה! ראיתי קאבר של המנגה של זה ביפן וזה היה משהו כמו "יווו פרות, צריך לקרוא.” אז חבל), לאב לאב שפשוט לא עשה לי את זה, קינירו מוסאיק (כנ"ל) ובטח עוד כמה וכמה.

ומה אני רואה עכשיו?

אחים בחלל: ראיתי עד פרק 60 במרתון והיה מעולה. מאז התחילו קצת גרבובים, פרקים יוצאים פעם בשבועיים, התחילו לקצר את תוכן הפרקים לטובת תקצירי העלילה עד כה והחרטוט הלא מזוהה הזה של "היביטו" השפן (יאי!) לא מעניין לחלוטין. מה נסגר? הסדרה הזאת מתאימה יותר למרתון בעיניי. אני עדיין מתלבט אם להפסיק לראות בינתיים ולמרתן עוד חודשיים אבל כנראה שזה לא יקרה כי אני סקרן מדי.

פרי: או "דרור" בתרגום עברי חופשי. סדרה ממש כיפית בעיניי, אני נהנה.

סטלה ג'אקוין חרטא בשלישית בו: לא ברור לי בכלל מה הולך שם והילדה הראשית צריכה אשפוז.

שינגקי נו קיוג'ין: בזבוז זמן שאני לא בטוח למה אני ממשיך, אבל אני ממשיך.

סימפוגיר ג'י: על הפרצוף. הרבה פחות טוב מהעונה הראשונה שדווקא הייתה מוצלחת ואנדרייטד וחבל.

שירוקומה קפה: לא ראיתי הרבה זמן אבל ממש נהנתי מזה בזמנו, אני תקוע בפרק 33 כי זה נעשה לי מעט רפטטיבי מדי. אני מקווה לחזור לזה בקרוב.

סייריי נו מוריביטו: אני בערך באמצע הסדרה והיא ממש טובה עד עכשיו. יופי!

בנוסף יצא לי לקרוא את המנגה אונאני מאסטר קורוסאווה שהייתה ממש טובה וקשה לי קצת להסביר את הדבר שהכי אהבתי בה, אולי זה לא מתאים לי לפורמט של בלוג. בקיצור, ממליץ לקרוא אותה.

ועכשיו לחלק השני של הנושא (שיהיה קצת קצר אולי), מה הייתי רוצה לראות השנה או למה אני מצפה?

אז סדרות שכבר יצאו והייתי רוצה לראות (או לפחות לנסות) בשנה הקרובה:

האיבאנה רנמיי: אני דוחה את זה יותר מדי זמן

דורארארה: צריך להמשיך

הידאמארי סקץ'

היגוראשי קאי: כנ"ל

טקון קינקרייט: אפילו יש לי דיוידי עם תרגום בעברית

צוריטאמה: לסיים

ובטח עוד דבר או שניים שאני לא חושב עליהם כרגע.

מהעונות הקרובות אנימה מחכה לספיישל פוקימון המקור, בתור אחד ששיחק ברוב המשחקים אני מאוד מחכה לזה ודאיה נו אייס שבתור חובב בייסבול אני מאוד מחכה גם לה. למרות שאין לי יותר מדי דברים שאני מחכה להם (או שאולי לא חיפשתי מספיק) יש לי הרגשה שתהיה שנה טובה :)

דבר נוסף שאולי חשבתי לעשות השנה זה לפתח משחק דוג'ין לסדרת אנימה כלשהי (משחק מכות, ארפיג'י או משהו כזה). אבל עדיין אין לי רעיון קונקרטי לסדרה או גרפיקאי שיכול לעזור לי בעניין. אם יש לכם רעיון או שאתם רוצים להציע את עצמכם, לכו על זה בתגובות :)

זה הכל להיום. יצא פוסט דיי ארוך אחרי הכל ואם קראתם עד כאן, כל הכבוד. אני מקווה שבאמת הפרויקט "קואופרטיב האנימה" יצליח ואני אשתדל לכתוב פוסט בבלוג בכל חודש על הנושא החודשי. מה שבטוח זה שאני אקרא כל פוסט על הנושא החודשי שיצא ואשמח לקרוא גם את שלכם! אז אני מקווה שתהיה לנו שנה טובה ומוצלחת.

לקראת בחירות אמא"י לשנת 2013 חלקתי עם חברי תוך כדי דיון את מחשבותי על הבעייתיות בהתנהלות האירגון ועל הצורה בה אני חושב שהאירגון צריך להתנהל, ואחד מהם ביקש ממני לכתוב על זה פוסט בבלוג, אז הנה אני ואלו שני הסנט שלי בנושא.

 

ראשית כמה דברים שהייתי רוצה לזקוף לזכות הארגון:

1) אמא"י יצרה קופה המיועדת לקהילה, מקופה זו בא המימון לכנסים ולשאר הפעילויות המיועדות לקהילה. קופה זו בעצם מבטלת את התלות בגופים פרטיים,  שצריכים לסכן את ממונם על מנת להרים פעילות למען הקהילה.

2) איכות הכנסים עלתה לאחרונה, יש דגש רב יותר על שינוי ייעול וארגון והעבודה ניכרת ומורגשת.

3) ישנם כל מני פרויקטים שהארגון מארגן, חלקם מהפכניים ממש כמו היוזמה הנהדרת לקניית זכויות שידור של סרט אנימה מיפן והקרנתו בארץ או למשל פרויקט הספרייה.

איפה השיטה נופלת ובעיות שנוצרו בדרך:

1) אמא"י יצר מונופול על יזמות האנימה בארץ. אף אדם לא יסכן את כספו בשביל להרים כנס למשל כי אמא"י למעשה השתלטו על התאריכים העיקריים לכנס ויצרו פאן-בייס רחב.

2) הסעיף הקודם ילד את הגישה החדשה: "למה שאני אעשה? יש את אמא"י." – סירוס היזמות בקהילת האנימה.

3) אנשי ועד אמא"י, 5 אנשים, צריכים להתעסק, מעבר לחייהם הפרטיים, במה שאני קורא לו "קקי": הרמת כנסים, אירועים ויוזמות, לעדכן גרסא לפורום, להקים וויקי אירגוני, בניית אתרים, ועוד שלל פרויקטים שונים ומגוונים שבמקרה הטוב נעשים על רגל אחת ובמקרה הרע לא נעשים בכלל.

4) מה שציינתי בסעיף הקודם גוזל זמן יקר מאנשי הועד ופועלם ומונע מהם להתרכז בעיקר.

 

דעתי בנושא ושינוי חשיבה:

לדעתי אמא"י צריכה לעבוד בצורה שונה ובמטרתם צריכה להיות שונה:

אמא"י צריכים להפוך מגוף פעיל שיוצר ומרים פרויקטים לגוף שמאפשר לקהילה לפעול, כלומר, אמא"י צריכים להפסיק לפעול ליצירת פרויקטים, כנסים ואירועים אחרים ולגרום לקהילה לעשות זאת במקומם, בעזרתם.

המוטיבציה של אמא"י צריכה להיות כזו: לעודד את אנשי הקהילה לחשוב על רעיונות אותם הם רוצים לממש לטובת הקהילה (לדוגמא: כנס, מסיבת קראוקה, תחרות דוג'ינשיים ועוד) להגיע אליהם, להציע את הרעיון ולקבל ייעוץ וסיוע כספי מאמא"י כדי להרים את הפרויקט, כלומר לעודד יזמות ולספק ליזמים את המשאבים להרים פרויקט לטובת הקהילה.

– למה זה טוב?

1) מונופול אמא"י וסירוס היזמות בקהילה יבוטלו – שיטת עבודה זו תעודד את היזמות בקהילה, כל אדם עם רעיון שחשב שמלאכתו תעשה בידיי אחרים יבין שלא כך המצב. אמא"י לא מרימים פרוייקטים, אנשים שבאים לאמא"י מרימים פרוייקטים בסיוע אמא"י ואם מישהו רוצה שמשהו יקרה הוא יצטרך לעשות זאת בעצמו.

2) זמן – ועד אמא"י לא יעבוד על פרויקטים באופן ישיר אלא יקבל נתונים וייתן ייעוץ. דבר שיפחית משמעותית את הלחץ על כל איש ועד שנכון לעכשיו ישנם מספר פרויקטים אותם הוא צריך לבצע בעצמו, יפנה זמן להתעסקות בעיקר.

3) עתיד – נכון לעכשיו גישת ה"למה שאני אעשה? יש את אמא"י" משאירה את עתיד אמא"י והקהילה במקום מפוקפק ("על כרעי תרנגולת"), האם שנה הבאה יהיו אנשים שיהיו מוכנים לשאת בעול הגדול ולהאכיל את כל הקהילה? עידוד היזמות והפסקת עשיית פרוייקטים יכריח את הקהילה להתפתח ויוליד יזמים ומרימי פרויקטים חדשים, משמע – עתיד.

 

כיצד זה יתבצע?

אמא"י יכריזו על הפסקת פעילותם בנושאים כגון כנסים, מסיבות, אירועי פריחת הדובדבן וכו'

אמא"י יפרסמו בצורה ברורה ברחבי הקהילה כי הם מזמינים ומעודדים אנשים בעלי רעיונות הרוצים להרים פרויקטים לבוא ולדבר איתם.

אמא"י יבחנו את הנושא וייתכננו עם היזמים דרכי פעולה להגשמת הפרויקט, במידה ואמא"י הגיעו למסקנה כי הפרויקט ישיים ותורם לקהילה וכי האדם איתו הם מדברים הוא מהימן, אמא"י יממנו את הפרויקט וכל רווח מהפרויקט יוחזר לקופת אמא"י – כיסוי עלויות

אמא"י ימנו אנשים שיתנדבו להיות "סגל אמא"י" להתעסק באחזקה השוטפת של האירגון (בניית אתר, ניוזלטר ועוד) ואנשים המנוסים בפרויקטים שונים להיות יועצים (למשל, מנהלי כנס קודמים יוכלו לייעץ למנהל כנס).

אמא"י יהיו שקופים לקהילה, אם ישנו רעיון קונקרטי, אמא"י יפרסמו זאת ויבקשו רעיונות נוספים או אנשים נוספים המוכנים ורוצים לעזור בנושא, וישמרו על קשר רציף עם הקהילה

אמא"י יעבדו בעיקר כדי לקדם את תחום האנימה ומנגה בארץ וביצירת קשרים ועידוד היזמות בקהילה ומתן עזרה ליזמים בהרמת פרויקטים, הן ברמה הייעוצית והן ברמה הכספית.

 

 

אז מה הקאץ'?

הבעיה בשיטה הזו היא שהדרך היחידה בה ייתכן שגשוג היא אם הקהילה תדאג לעצמה, אם יקומו אנשים, חלוצים, ויגידו "יש לי רעיון! ואני אממש אותו!", סנריו אפשרי הוא שלא יהיה אף אדם שיהיה מוכן להתנדב ולתרום מזמנו למען הקהילה או אנשים בודדים בלבד. אך השאלה היא האם קהילה שכזו שלא תדאג לעצמה, ראוייה לעתיד?

בהמשך לפוסט הקודם

בייסבול באנימה כללית

משחק הבייסבול, מעבר להיותו נושא למנגות וסדרות/סרטי אנימה רבים, מופיע במקומות רבים בתחום האנימה והמנגה

בייסבול, מהיותו הספורט הלאומי של יפן, מהווה חלק מתרבותה. הרבה יותר לדוגמא מכדורגל בישראל. קשה להתעלם מהנוכחות של הבייסבול ביפן ולכן ניתן למצוא כל מני אזכורים לבייסבול בהרבה מאוד סדרות אנימה שאינן קשורות לבייסבול בכלל. אם מדובר בסתם לראות ילדים משחקים בייסבול בפארק או שחלק מהדמויות הראשיות או המשניות חברות במועדון הבייסבול הבית ספרי, או שמשתמשים במטאפורות בייסבול או אמונות תפלות (למשל, לנודאמה מנודאמה קנטאבילה יש שק אדמה מאיצטדיון קושיאן כי כאילו זה אמור להביא מזל) וכו'. אבל לפעמים אפשר לראות איך משתמשים בבייסבול וברעיונות מתוך המשחק כמוטיב חוזר בסדרות שונות כדי להעביר רעיון. פורי קורי היא דוגמא טובה לכך.

פורי קורי (שאגב, היא אחת הסדרות היותר טובות שראיתי) היא סדרה שעוסקת בהתבגרות שאפשר למצוא את הבייסבול בה כמוטיב חוזר בכל הסדרה, אחיו הגדול של הגיבור הראשי של הסדרה עבר לארצות הברית כדי לשחק בייסבול. אפשר לראות את הגיבור הראשי מסתובב עם אלת הבייסבול של אחיו כבר מהרגע הראשון.

במהלך הסדרה משתמשים בבייסבול כדי להעביר רעיון. "אם לא תניף את המחבט שום דבר לא יקרה".

בבייסבול, יש שני אנשים שאחראיים על התקדמות המשחק. הראשון הוא המגיש (פיצ'ר). לפיצ'ר יש את הכי הרבה "כוח" להשפיע על המשחק ועל איך שהוא יזרום. עד שהפיצ'ר לא זורק את הכדור שום דבר לא קורה. הוא יכול להחליט אם לקחת את הזמן בין פיץ' לפיץ' ואם לזרוק ישר אחד אחרי השני. זה כוחו של הפיצ'ר.

השחקן השני הוא החובט (באטר). בסופו של דבר, כדי שהמשחק יסתיים על הבאטר לפעול. כדי להתקדם, כדי לתקוף, הוא חייב לחבוט בכדור. אחרת המשחק יתקע והפיצ'ר ינצח. ובפורי קורי מנסים להשתמש במטאפורה הזאת כדי להשליך על החיים האמיתיים וחייו של נאוטה המתבגר. הפיצ'ר, בחיים האמיתיים, הם החיים עצמם. כל פעם החיים זורקים עלינו דברים אחרים, עבודה, פיטורין, אהבה, אכזבה, פאסטבול, קרב בול, צ'יינג' אפ. ואנחנו החובטים, עלינו להתמודד עם מה שהחיים זורקים עלינו. כדי שמשהו ישתנה בחיים שלך אתה צריך להתמודד איתו. אתה צריך להניף את המחבט כדי לחבוט בכדור.

 

באנימה הרבה פעמים משתמשים בבייסבול כדי לישב מחלוקות בין אנשים שונים או בין גופים שונים או כדי לנסות לפתור סכסוכים בצורה קצת יותר ידידותית או כדי 'לשחרר קיטור', דרך ספורט. כמו למשל ביוגי או, ששני אנשים רבים האחד אומר לשני "בוא נגדי דו קרב!" או משהו כזה.

למשל, בקלאנאד, כשטומויה בא לבקש מאקיו משהו, אקיו אומר לו שקודם הוא צריך לחבוט בכדור שהוא זורק ואחר כך הוא יקשיב לו.

או בדנפה אונה טו סיישון אוטוקו, יש מחלוקות בין העיר ואזור הקניות, שמופרדים על ידי נהר. וכך פעם בכמה זמן הם מארגנים משחקים בין שתי הקבוצות.

 

בסרט "הנערה שקפצה בזמן" (טוקי או קאקרו שוג'ו) משתמשים בבייסבול בצורה סימבולית כמוטיב חוזר לכל אורך הסרט. מאקוטו הגיבורה ושני חבריה הבנים נוהגים לשחק במן משחק בייסבול לכל אורך הסרט. המשחק מציג בצורה סימבולית את החברות שלהם. את הצורך של השלושה להישאר ביחד. לפי הפוזיציות של האנשים אפשר לראות מי בדיוק נמצא במרכז הסרט ומה מערכת היחסים ביניהם. מי מביניהם שמשחק כחובט, מי כפיצ'ר ומי יחסית נשאר בצד כפילדר. וברגע שמשהו משתנה באינטראקציה בין הדמויות ישר גם המשחק עצמו משתנה, אם מישהו לא מגיע המשחק מתפורר. השימוש דווקא בבייסבול בתור המוטיב הוא מעניין, שהרי משחק בייסבול מצריך הרבה שחקנים יחסית. אחת הסיבות לדעתי שבחרו בבייסבול לייצג את המוטיב בסרט הזה היא בגלל שקודם כל, מדובר בספורט הפופולארי ביותר ביפן והוא מלווה את היפנים בשגרת חייהם יותר מכל ספורט אחר, סיבה שניה היא שמצד אחד מנסים להחצין את אופי ה"טום בוייות" של מאקוטו בכך שהיא משחקים בספורט "גברי" עם בנים (כמו שכבר אמרנו, בנות לא משחקות בקושיאן!) והוא עדיין ספורט נוח יחסית. מאחר ואת רוב המשחק מבלים ב"טיים אאוט" יש הרבה זמן לדמויות לדבר ביניהן ולקדם את העלילה בו בזמן. סיבה שניה היא שבזכות התפקידים המוגדרים בו מראש, ניתן בקלות לתת פוקוס לדמויות מסוימות בתוך השלישיה מעצם הגדרת התפקידים. הפיצ'ר והבאטר הם השחקנים הראשיים במשחק והם מקדמים את המשחק, בעוד שהפילדר מסייע להם מהצד.

 

בייסבול, כמו שציינתי מקודם, הוא משחק עם המון חוקים, חלקם מצחיקים וחלקם משונים,

בסמוראי צ'אמפלו, סדרה שהיא בין היתר סדרת סלאפסטיק, עשו פרק בייסבול בו הם משתמשים בכל מני אלמנטים שונים וחוקים כאלה שלא רואים במשחק בד"כ. למשל, להעלות כלב כחובט, מאחר שהסטרייק זון הוא מרחב יחסי לחובט, הסטרייק זון של הכלב ממש קטן והפיצ'ר לא מצליח לזרוק לסטרייק זון. או שלמשל כאשר רץ עובר רץ אחר בזמן הריצה הוא נפסל. ואחת הדמויות בסדרה שהוא ממש מהיר פשוט רץ מהר ועקף את הרץ השני.

 

יש הרבה סדרות שאינן ספורט נוספות שאפשר למצוא בהן אלמנטים על בייסבול, כמו קימי ני טודוקה בה שני הבנים של החבורה משחקים בייסבול, לבל E בה אפשר לאמוד כמה פופולארי בייסבול בית הספר ביפן, ארקאווה אנדר דה ברידג' ואנג'ל ביטס בהם יש פרקי בייסבול, ניצ'יגו בה אפשר למצוא פיסות קטנות של בייסבול מדי פעם, סקסי קומנדו בה יש ארק שלם המוקדש לבייסבול, ואם כל זה לא מספיק לכם, הרי שאפילו במלנכוליה של סוזומיה הארוהי יש פרק בייסבול. איתה אפשר להתווכח?

לסיכום, AMV קצר שידידי משכבר הימים הכין על בייסבול באנימה. להורדה לחצו כאן

חלק מתוכן ההרצאה שהעברתי בכאמ"י – "בייסבול באנימה ומנגה" – סדרות בייסבול

בייסבול באנימה ומנגה

 

מאחר ובייסבול הוא נושא מאוד אהוב ביפן, ניתן לראות את ההשפעה של הבייסבול בהרבה סדרות באנימה ומנגה, בין אם מדובר בסדרות על בייסבול או לא.

בסדרות שהנושא שלהן הוא בייסבול, כמעט תמיד הסדרות תתמקדנה בבייסבול בית ספר. ליפן, בייסבול בית ספר מייצג את הנעורים, את השאיפה להשתפר, את האחדות הקבוצתית ואת רוח הספורט. לכן גם הרבה יותר קל לגרום לקורא להתחבר לרגשות האלו שבייסבול בית ספר מנסה להעביר. לי יצא לראות רק שתי סדרות שמתעסקות בבייסבול מקצועני, מייג'ור ו-וואן אאוטס, וארחיב עליהן בהמשך.

בנוסף, מאחר ובייסבול הוא גם ספורט קבוצתי וגם אינדיווידואלי, הדבר יכול לשמש ככלי לפיתוח דמויות. ניתן להתמקד על כל דמות בנפרד ברגע אחד, וברגע האחר לראות איך כולם משתלבים ומתפתחים יחדיו.

יש שני מוטיבים עיקריים ב סדרות שהנושא שלהן הוא בייסבול, בשביל הנוחות, נקרא לראשון "שונאן בייסבול" ולשני "שוג'ו בייסבול".

"שונאן בייסבול" – הגיבור הוא ילד/נער שמנסה להשתפר ולהיות שחקן יותר טוב ולקחת את המועדון, שהוא בד"כ ינסה להקים בבית ספר אנונימי, לקושיאן.

 בהרבה מקריםההגיבור יהיה הפיצ'ר. סדרות אלה מנסות בד"כ להעביר את רוח הנעורים שבבייסבול בית ספר, את החשיבות של העבודה כקבוצה ויצירת חברים דרך בייסבול, את הרצון והנחישות להשתפר ולנצח את היריבים שלך ואת האהבה למשחק, לכן הן מאוד מזכירות את ז'אנר השונאן. סדרות שאפשר למצוא בהן את המוטיב הזה הזה הן: מייג'ור, אואוקיקו פוריקבוטה, H2, קרוס גיים, דיימונד נו אייס, סטרייפ בלו, האנאגאטה וכו'.

"שוג'ו בייסבול" – כשעשיתי מחקר לקראת ההרצאה הזאת וחיפשתי כל מני מנגות בייסבול, גיליתי להפתעתי שיש הרבה מאוד מנגות שמדברות על בנות שלא יכולות לשחק בייסבול.

בתחרויות של בייסבול תיכון ביפן יש איסור על השתתפות של בנות בגלל ההפרשים ביכולת הפיזית בין הבנים לבנות בגיל ההתבגרות. עד התיכון בנות יכולות לשחק עם בנים. גם בליטל ליג. ומאחר שבייסבול הוא הספורט הלאומי של יפן יוצא שלא מעט בנות גדלות כ"יאקיו באקה" ויש לא מעט בנות שעד התיכון מתחרות עם הבנים ואפילו עולות מעל חלקם ברמה, וכשהן מגיעות לתיכון אין להן אפשרות לשחק בקושיאן. אז חלקן מתחילות לשחק סופטבול, שהוא משחק שדומה לבייסבול אבל פחות אגרסיבי, עם כדור יותר גדול ומגרש יותר קטן, חלקן הופכות להיות מנג'ריות, שתפקידן הוא בד"כ לדאוג ללוגיסטיקה של מועדון הבייסבול, חלקן ממשיך להתאמן עם הבנים למרות שהן לא יכלו לשחק במשחקים רשמיים, וחלקן פשוט פורשות ומפסיקות לשחק.

דוגמא לסדרות שיש בהן את נושא ה"שוג'ו בייסבול" הן קרוס גיים, אואוקיקו פוריקבוטה, מושידורה, קוקו קיוג'י זאווה סאן, סטרייפ בלו ועוד.

הנה כמה סדרות בייסבול שוות צפייה:

מייג'ור

  אני אגיד את זה ממש בתמצות כדי להימנע מספויילרים. בגדול, מייג'ור מספרת על הונדה גורו ילד קטן ששואף להיות פיצ'ר בליגה המקצוענית כמו אביו, הונדה שיגורו, על הקשר של שניהם דרך בייסבול ועל התלאות והאימונים של גורו בדרכו להשתפר ולהיות מקצוען.

 מייג'ור מתחילה כסדרת דרמה רצינית על רקע בייסבול וממשיכה כסדרת "שונאן בייסבול" קלאסית עם גיבור ששואף להיות חזק יותר כדי להגיע למטרה שלו (להיות שחקן בייסבול מקצועי).

 מייג'ור הייתה סדרת הבייסבול הראשונה שאני ראיתי, היא מאוד כיפית לצפייה בעונות הראשונות ואפשר להנות ממנה גם בלי לדעת שום דבר על בייסבול בכלל. לדעתי היא לפעמים קצת מוגזמת בצורה של היכולות של השחקנים שלפעמים נראים קצת כמו "סופר פאוורז" והיא דיי פשטנית בגישה שלה לבייסבול, אבל היא עדיין סדרה שאני מאוד ממליץ לראות, לפחות את העונה הראשונה, ובמיוחד אם אתם לא כל כך מכירים בייסבול או סדרות בייסבול אחרות. אך אם לא נהנתם ממנה, זה בכלל לא אומר שלא תהנו מסדרות אחרות.

מייג'ור נגמרה ממש לא מזמן ויש לה 6 עונות.

אאוקיקו פוריקבוטה

 מיהאשי רן הצטרף למועדון הבייסבול של תיכון נישיאורה, מועדון חדש המורכב ובו רק כמה תלמידים חדשים ומאמנת אישה, לאחר שעזב את בית ספרו הקודם, מיהושי, למרות שהיה הפיצ'ר הפותח שם. הבעיה היא שמיהאשי היה ה"אייס" בבית ספרו הישן בגלל שסבו היה המנהל, או לפחות כך חבריו לקבוצה ששנאו אותו אומרים כך מיהאשי הפך להיות חסר בטחון עצמי לגמרי ביכולתו כפיצ'ר. אבה טאקאיה, הקאצ'ר של נישיאורה, רואה את היכולת הגלומה במיהאשי ומאמין שבעזרת היכולת של מיהאשי וההובלה שלו, יוכלו השניים לקחת את הקבוצה לקושיאן.

 אואוקיקו פוריקבוטה היא סדרת בייסבול מאוד אנושית ומציאותית. המשחקים מפורטים בצורה עמוקה ואינטיליגנטית ככה שממש אפשר להרגיש את המשחקים מקרוב, בין היתר הודות לעובדה שלמנגקה של הסדרה יש תואר בפסיכולוגיה עם התמחות בפסיכולוגיית ספורט וגם שיחקה בייסבול בצעירותה. כל קאסט הדמויות ולא רק הגיבור הראשי עמוק ואמין והאינטרקציה בין כולם מבוצעת בצורה מצויינת. ובנוסף היא גם נאמנה מאוד למנגה.

 מצד אחד באואוקיקו פוריקבוטה יש מימד של "שונאן בייסבול", יש שם גיבור שמנסה לחזק את היכולות שלו כדי להגיע גבוה, אבל הצורה שהדבר מבוצע היא בעלייה הדרגתית ולא ב"למידת טכניקה סודית חדשה" וכו'. גם שרוב הדברים בהם מיהאשי מתחזק הם בעיקר מבחינה פסיכולוגית ומבחינת החיבור שלו עם שאר חברי הקבוצה ולא ביכולתו הגופנית כפיצ'ר.

 ומצד שני באואוקיקו פוריקבוטה יש גם את המימד של "שוג'ו בייסבול", עם המאמנת מומואה מריה שבעבר הייתה שחקנית סופטבול ולאחר מכן גם המנג'רית של קבוצת הבייסבול של התיכון שלה, ועם המנג'רית הנוכחית צ'יו שינואוקה, שגם היא הייתה שחקנית סופטבול טובה מאוד בחטיבה (ושפיצית על באופן כללי). יכול להיות שזה בגלל שהמנגקה של הסדרה, היגוצ'י אסה, שיחקה סופטבול בעצמה בתיכון שלה. רק שפה הדברים האלה דיי עוברים 'בין השורות' ולא בצורה מובלטת כמו בסדרות אחרות בהן מתעמקים בפרטים כאלה.

 פרט טריוויה מעניין: התיכון בו היגוצ'י אסה למדה נקרא "אוראנישי", שהוא אנגרמה ל'נישיאורה' שהוא שם התיכון במנגה. וכנראה התיכון בו למדה מהווה כהשראה למנגה אואוקיקו פוריקבוטה.

אואוקיקו פוריקבוטה היא בקלות סדרת האנימה האהובה עלי ביותר ואני ממליץ בחום לראות אותה. יש לה שתי עונות בינתיים ואני מקווה שיהיו עוד כמה שיותר מהר!

וואן אאוטס

 וואן אאוטס (שעלייה עבד אותו צוות שעבד על אקאגי וקאיג'י למי שמכיר) היא סדרה קצת שונה מקודמותיה. קודם כל, לא מדובר על תלמידי בית ספר ועל קושיאן כי אם על הליגה המקצוענית ביפן. שנית, שלא כמו ברוב סדרות הבייסבול המדברות על נעורים, רוח הספורט, השאיפה להשתפר וכו', בוואן אאוטס משתמשים בבייסבול ככלי להעביר סדרה על הימורים ומאבקים פסיכולוגיים. וואן אאוטס מדבר על טוקוצ'י טואה, פיצ'ר… שונה, שחתם על חוזה דרקוני ובלתי אפשרי עם הבעלים של הקבוצה, שמנסה לעשות הכל כדי להפיל את טואה. וטואה משתמש במורכבות החוקית והפסיכולוגית שבבייסבול כדי להיאבק בבעלים של הקבוצה.

וואן אאוטס היא סדרה מצויינת ואני ממליץ עליה בחום.

 קרוס גיים

קרוס גיים בגדול היא קודם כל סדרת דרמה לפני שהיא סדרת בייסבול. אבל גם בנושא הבייסבול יש לה לא מעט דברים להגיד. אחד הדברים היותר חשובים שאני רואה בסדרה קרוס גיים היא הנגיעה בנושא של "בנות בקושיאן". בקרוס גיים יש בת שהיא פיצ'רית ושחקנית מצויינת אבל היא לא יכולה לשחק בייסבול בתיכון בגלל החוק שבנות לא ישתתפו בתחרות. היא בכל זאת מצטרפת למועדון הבייסבול הבית ספרי שלה ומתאמנת עם הבנים כי היא עדיין חיה ונושמת את המשחק. יותר מאוחר בסדרה יש נגיעה יותר רחבה בנושא ואפילו יש טרייאאוטס לקבוצת בייסבול צעירה לנשים שתייצג את יפן בעולם.

קרוס גיים, למרות שהיא סדרת דרמה ויש בא אלמנטיים קלאסיים של "שונאן בייסבול" בעיניי היא מייצגת את ה"שוג'ו בייסבול" בצורה הרבה יותר יפה מהרבה מאוד סדרות אחרות, ודווקא הקונטרסט בין השונאן בייסבול והשוג'ו בייסבול בסדרה זה מה שיוצר את קסמה.

 טאישו יאקיו מוסומה

הסיפור מתרחש בשנת 1926. בתקופה בה היה הבדל גדול בין המינים ושיוויון הזכויות עדיין היה חלום רחוק, עלמה צעירה בת 14 מחליטה לפתוח קבוצת בייסבול לאחר שנאמר לה ע"י ארוסה שמשחק בייסבול ש"בייסבול זה משחק לגברים ונשים צריכות להפוך לעקרות בית במקום ללמוד בבית ספר" כדי להעמיד אותו על טעותו.

הנושא, התקופה והאווירה של הסדרה כולם מעצימים מאוד את הנוכחות של הנושא "שוג'ו בייסבול" בטאישו יאקיו מוסומה. למרות שלא בדיוק מדובר על קושיאן ועל איסור של השתתפות של בנות עדיין מראים את המאבק של הבנות ב"סטנדרטים" וב"מקובלויות" של אותה תקופה כדי להראות שהן יכולות להיות יותר טובות מבנים.

הבחירה בבייסבול כדי להעביר את הנושא היא בחירה מעניינת, מעבר לעובדה שזה הספורט הפופולארי ביפן, בבייסבול לא בהכרח ה"חזק" הוא מי שינצח, בייסבול מורכב מהרבה אספקטים שונים וניתן לשחק אותו בכל מני דרכים. לא בהכרח כוח פיזי מכריע את המשחק. הבנות בונות אסטרטגיה ומשתמשות כל אחת בכישורים המיוחדים שלה כדי לנצח באספקטים שונים של המשחק וכך בעצם לנצח את הבנים. וזה אפשרי כי כזה הוא בייסבול.

 כיף לראות.

זאווה סאן

 

זאווה סאן היא מנגה קצת שונה, היא לא מתעסקת ברצונות או השאיפות של הדמות הראשית ובעצם כל המנגה (שעוד לא נגמרה) מתוארת כאילו בעיניי אנשים שונים המסתכלים על הדמות הראשית מהצד. הדמות הראשית, זאווה סאן, היא בחורה רגילה שאוהבת מאוד בייסבול (וגם טובה בזה), אך לא יכולה לשחק במשחקים רשמיים בתיכון שלה. ובכל זאת, זאווה סאן בוחרת שלהמשיך להתאמן עם הבנים במועדון הבייסבול בבית הספר שלהם.

הסדרה מציגה בצורה דיי יפה את הצורה בה החברה מסתכלת על בנות שמשחקות בייסבול בתיכון.

בקרוב אפרסם את חלק נוסף ואחרון מההרצאה, בייסבול באנימה ומנגה כללית.